לדעתי, זה אחד הדברים הכי חשובים, מפני שהרצון הוא הכוח המניע. הוא המחולל שצובע את החיים בצבעים. ולמרות זאת, אני מרגישה שכבודו לא במקומו מונח, אלא הוא נמצא מתחת להרבה שכבות של “צריך”.
אני צריכה לעבוד, להתנהג באופן מסוים, שיהיה לי לפחות תואר אחד, להתחתן, להיות מוצלחת, יפה. אפשר להעביר חיים שלמים מבלי לשאול – מה אני רוצה? האם “מותר” בכלל להתמסר לרצון?
המסע שלי התחיל מלפני כעשור, בפעם הראשונה בה הגעתי אל התטא הילינג והתחלתי ללמוד על החיבור לעצמי. על החיבור המעצים לרגשות, לגוף, לתת המודע ולרוח.
ככל שאני מתרגלת סנכרון ועבודה ביחד איתם, כך גם אני מצליחה לשמוע אותם, יותר בקלות ובבהירות, מכוונים אותי אל הרצון, התשוקה, המימוש, היעוד. בזכות החיבור הזה, אני מקבלת החלטות קטנות וגדולות, בפשטות.
במבט לאחור, אני מרגישה שחלה תפנית במסע הזה, מלפני 3 שנים, כשהחלטתי לעצור את לימודי האדריכלות. בתכלס, עדיין מאתגר אותי לומר זאת בקול רם, ולהישאר זקופה. מה יותר מרפא אם לא לעבד זאת בכתיבה ובפרהסיה? 😏
אני בת לשני הורים אדריכלים, למדתי באקדמיה 5 שנים, עזבתי שני תארים. אני חושבת שבדיוק עד עכשיו, הייתה לי אופציה לחזור ללימודים ולהמשיך מהנקודה בה הפסקתי. ובאופן סימבולי, בדיוק עכשיו, זו גם התקופה בה הכרזתי על שנת הטיול הגדול.
בקצרה, כי אחרת זה יהפוך לחפירה ברמת פרק בפודקאסט, הלימודים באדריכלות היו גם מופלאים וגם נוראים. בסיום השנה השלישית, הרגשתי שהגוונים הופכים לאפורים ושהגוף מותש. נשאר קורס אחרון לסיים, ומהרגע שהתחלתי אותו, הרגשתי באופן ברור את המילה “לא” עולה מהגוף. עצרי.
אני מודה לגוף המתוק שאמנם דיבר באסרטיביות אבל גם ברכות, בחופש ממחלה.
התרגשתי, נבהלתי, שמחתי, פחדתי, התבלבלתי, והקשבתי. בחרתי לא להתמקד בקולות ההיגיון והאגו. פעם ראשונה, שהרגשתי שאני מתמסרת לקפיצת אמונה משמעותית. בדיעבד, אני יכולה לומר שמאותו הרגע, עברתי דרך מאיץ של התפתחות.
חודש לאחר מכן, סיטואציה משפחתית הגיעה לנקודת קיצון, שהובילה אותי לאחת התקופות הקשוחות בחיי. והפעם, בחרתי להרגיש את הכאב במלואו, לעבור דרכו ולהתמסר. בניגוד לרגעים קשוחים אחרים בילדות שהפכו לטראומה, כי לא היו לי את הכלים להתחבר לעצמי, להתחבר לכאב.
עצם השחרור של הלימודים, פינה הרבה מקום לתהליכים חדשים להתרחש. לקריסה גדולה שהולידה צמיחה גדולה. בזוגיות, בהתפתחות הרגשית, בהתפתחות של המטפלת שאני, בביטחון ובחוזקות שלי, בביטחון בדרך. ובמיוחד, בבחירה בעצמי, בלקיחת בעלות על המסע ועל הסיפור שלי 🧧