סיפור בהמשכים
לאחרונה, יותר התכנסתי פנימה לכבוד תהליכים מרגשים שמתרחשים, בזכות הלימודים. איכשהו קרה שמחר אני מסיימת את הקורס – הגוף זוכר.
המפגש מחר יעסוק בטראומה התפתחותית ובשבוע שעבר העמקנו בנושא דיסוציאציה – הגנה בריאה למול אירוע דחק קיצוני, שבו נוצר נתק בין ובתוך ערוצי החוויה (מחשבות, זיכרונות, רגשות, פעולות או חווית הזהות של האדם).
מי שמכירה אותי, יודעת שהרבה מהתוכן שלי עוסק בנושאים האלו. בזכות הנתק מעצמי, הגעתי לתטא מלפני כעשור, התאהבתי והפכתי למטפלת.
בחודשים האחרונים, ככל שהתקדמנו עם החומר הנלמד בקורס, התחלתי להבין עד כמה הוא קרוב אלי, יותר משחשבתי.
בשבוע שעבר, חזרתי מוצפת מהלימודים, הגעתי הביתה וביקשתי מיויו להיות קרובה אליו בימים הבאים, יותר מבדר"כ. הרגשתי שצריכה להיות ליד חום גוף. בנוסף, הרגשתי שצריכה שוב שוב, להניח את היד במרכז החזה ולחמם את האזור.
לא הצלחתי להתרכז בפעולות יום יומיות, האטתי את הקצב והתחלתי לכתוב. הרצון לכתיבה התגבר מיום ליום. הרבה אסימונים התחילו ליפול, קצוות של חוטים התחברו מחדש.
אחרי כמה ימים, הבנתי – אני עוברת דרך שער, עוברת דרך ריפוי בין דורי, עולה לשלב הבא במשחק. תחושה מוכרת, אני חושבת שזו הפעם השלישית בשנים האחרונות, שמרגישה אותה.
שמרגישה את הרצון לכתוב בלי הפסקה, למשך כמה ימים רצופים. שעוצרת ומתבוננת בתפיסות שמשתנות. בסיפור שאני מספרת לעצמי על מי שאני, משתנה. משילה זהות ישנה ומקבלת אחת מדויקת יותר.
והפעם, הבנתי שנפגעתי(!!!) וגם שהחלמתי(!!!). עצם ההכרה הזו, מאפשרת העמקה בארגזים של חמלה עצמית, להרבה רגעים בעבר שהרגשתי בהם לא שייכת, לא מותאמת, שונה, “פגומה”. וגם, מאפשרת חמלה כלפי הדורות הקודמים.
ופתאום, התחלתי להרגיש שמשתחררת אנרגיה מהלב, בחופש מדרמה, שאולי לא שמתי לב לקיומה לפניכן, אנרגיה של צער / יגון קדום.
מעין אנרגיה שחורה, שיוצאת מנקודה קטנה בלב, לאט ובשקט, כמו אוויר ולא כמו גל, ישרה, עולה לכיוון השמים. ואני מתבוננת בתנועה שלה, אומרת לה תודה על ששירתה אותי. שאני בשלה כעת לשחרר אתה ולהחליף באנרגיה מיטיבה של אהבה ללא תנאי.
מכירות את התחושה?
דרך אילו שערים יצא לכן לעבור?