שבוע שעבר התחיל בכך שחברה שאלה אותי, אם להיות בת יחידה מרגיש בודד? השבתי, מאד. אבל, התחושה תלויה בסיפור האישי של כל אחת. השבוע המשיך בשיחה עם חברה אחרת, על חברות ועל שותפות. והסתיים בשיחות עם בן הזוג, על דינמיקות משפחתיות.
רק בסוף השבוע, כשדברתי עם בן הזוג, שמתי לב שליווה אותי כאב במהלך השבוע, שביקש להשתחרר בדמעות. לפעמים קל לשכוח.
השתנתי מאד (וגם לא) בעשור האחרון, ולפעמים קל לשכוח. שהייתי מופנמת, חסרת ביטחון. שלא ידעתי איך להתקרב אלי. איך לחלוק אותי עם אחרים.
שהתנועה של להזמין אנשים למרחב שלי, גם בפנים וגם בחוץ, היא לא טבעית, מורכבת. שהתביישתי במי שאני.
שהתנועה הטבעית שלי היא אינדיבידואליות. שהמקום הבטוח הוא גם הפצע הכי גדול, הלבדות. חס וחלילה שלא נדבר על לסמוך, להישען, להיתמך. שהייתי מתנתקת כרונית, מקשרים, ממקומות, מסיטואציות.
בדיעבד, אני יודעת שהכל החל להשתנות מלפני עשור, כשהרגשתי בשלות ללמוד על זוגיות, על ביחד. ומאז, עשור שאני מתבוננת, שואלת שאלות ולומדת על צורות שונות של ביחד. על זוגיות, על משפחה ועל חברות. אוספת בראש סצנות שאני אוהבת, שבזכותן מגבשת את ההגדרה של ביחד עבורי.
איך זה מרגיש לנוע בעולם ביחד ולא לבד?
היום, אני בהכרת תודה מוגזמת על כל מה שיש, כפי שאתן וודאי מכירות. ויחד עם זאת, לפעמים כשמאתגר, אני מרגישה כמו מתחזה. מתי יגלו שאני לא באמת יודעת איך להיות ביחד? על מי אני עובדת? הרבה יותר "קל" לבד.
השנה, נראה שעליתי שלב במשחק ובפעם הראשונה התחלתי להתרגש ממש מהמחשבה שיכולה ליצור משפחה משלי.
השבוע שחלף הזכיר לי להכיר תודה. תודה תודה תודה על לב פתוח, שמקרב אלי לבבות נוספים. על החיבור לעצמי, שיש לי אותי. על היכולת להשתנות. תודה תודה תודה על הזוגיות שלי, שלפעמים מרגישה כמו נס. על המשפחה, על החברויות, על כל מי שבחיים שלי. תודה תודה תודה שלומדת ומלמדת להיות ביחד 