שעת ערב, יויו חזר מהעבודה, נראה קצת טרוד. מתחבקים לשלום, הוא מנהל שיחת טלפון ונוחת בבית. כעבור חצי שעה, אני שואלת אותו אם אפשר לשבת רגע להחליט בנוגע לדירות שרצינו לראות, לפני שנצא לפגוש את החברים.
הוא עונה שכן, אנחנו מתיישבים ליד המחשב, אני מראה לו את הדירות ומתחילה להגיב בחוסר סבלנות, עוד לפני שאני מבחינה בכך, הוא שם לב ושואל אותי אם קרה משהו?
אני עוצמת את העיינים ומתבוננת פנימה, מרגישה שוואלק אני אכן חסרת סבלנות, מתחברת ללב ומדברת אותו – אני לקראת הווסת אז מרגישה פחות סבלנית, מרגישה שצריכה לדאוג לעצמי.
מפחדת מהתחושה שאתה לא נוכח. מפחדת שאהיה לבד בחיפושי דירות. מפחדת שלא תהיה נוכח כשנפגש עם החברים. מפחדת שהדברים האלו חשובים רק לי. במקביל, תוהה לעצמי, פגשתי את הפחד מחוסר נוכחות כבר כמה פעמים בשבוע האחרון, בא לי ללמוד עליו יותר.
לבדות. שותפות. אחראיות. נוכחות. חלק מהנקודות הרגישות שלנו, שלמדנו (ועודנו לומדים) להיות חברים שלהן. כמובן שכל אחד מאיתנו, אוחז בקצה ההופכי של הנקודה הרגישה, וכך, כשבוחרים להתפתח ביחד, נוצר ריפוי.
בעבר, סיטואציה יום יומית כזו הייתה יכולה להפוך ל“סצנה”, לשלוח אותנו ללופים של ימים של ריחוק וחוסר הבנה אחד של השניה. לשלוח אותי ללופים של מה זה אומר עלי, עליו ועל הקשר. לחששות מהעתיד.
היום, זה “מסתיים” באותו הרגע, בהיכרות עמוקה אחד של השניה, בלשתף בכנות את הלב, בלהקשיב, בלסמוך. בבחירה בכל רגע שמצליחים, להביט אחד על השניה בעיינים אוהבות.
אני אפילו לא זוכרת על מה דיברנו אחר כך, אלא רק את התחושה שהוא רואה אותי ושהמועקה בלב התפוגגה.
ככה. פשוט. לאהוב.