אנחנו נפגעות בתוך קשר אנושי וכך גם נרפאות
משתפת בקול רם, בתוכן שהלוואי והייתי שומעת יותר כשהייתי צריכה
אני בת 31 ועד מלפני כשלוש שנים – לא דמיינתי את עצמי מתארסת, מתחתנת, יוצרת משפחה משלי. כשהייתי קטנה, לא דמיינתי את עצמי בשמלת כלה. הנושאים האלו לא היו בתודעה שלי, אלא סגורים בקופסא שהבשילה בזמן ובקצב שלה.
לאחרונה, המלווה העסקית שאלה אותי, מה ההישג הכי גדול שלי? עניתי ישר ואינטואיטיבית – הזוגיות.
כמו שאתן ודאי מכירות, בעשור האחרון, צללתי לחקירה ולמידה על זוגיות ואינטימיות מיטיבה. הפצעים שלי טמונים בזוגיות ובמשפחה. בילדות ובבגרות, נפגעתי בקשרים קרובים.
לפעמים, אני מרגישה שרק מי שחוותה חוויות דומות, מבינה את הנס,
שאני אשכרה מקיימת זוגיות! מיטיבה! קשר אינטימי! קרוב! אוהב! כנה! בטוח! מעצים!
על אף, שבתכלס כולנו נפגענו בתוך קשרים 
השבוע, מכל מקום הגיעה שאלה אחת
ממפגשים בקליניקה, משיחות עם חבריםות
איך יוצרות תחושת ביטחון ויציבות בזוגיות?
בבן הזוג? איך מאפשרות לאהבה לצמוח?
כאשר אני מתרגלת היכרות וקשב פנימי לצרכים ולרצונות, אותנטיות, פתיחה של הלב, תקשורת ממקום אוהב ופגיע – אלו הרגעים שמאפשרים העמקת שורשים וצמיחה מיטיבה של הזוגיות.
אם אני רוצה להרגיש ביטחון – אני בהכרח צריכה להסכים להרגיש גם את הקצה השני – שמיטה, רעידה, לא נודע.
הרגעים בהם אני מביאה את כל כולי כפי שאני, על אף הפחד והכאב, מסכימה לעבור דרכם, מסכימה לשמוט את הזוגיות לפעמים, לשמוט זהויות והגדרות, מסכימה להאמין ולסמוך עלי, על הזוגיות ועל העולם (כן צודקות זה מפחיד ומאתגר לאלללה).
הם הרגעים שהכי הצמיחו וחיזקו אותי ואת הזוגיות. כשהסכמתי להתקרב, בעודני פצועה, במקום לברוח מעצמי.
בתקופה האחרונה, אני מרגישה את הבקשה לחקירה, ללמידה, להעמקה, משתנה מזוגיות למשפחה.
להסכים להעמיק באהבה
בשותפות, בביטחון, בריפוי
להסכים לרצות משפחה משלי
לרצות הורות, אמהות
להסכים להעמיק בתמיכה, בהישענות
(שזה אחד משיעור חיי)
להסכים להרפות במחוזות חדשים של פגיעות
שכף רגלי טרם דרכה בהם
להסכים להיות נסיכת דיסני לפעמים
להסכים לגדול
להסכים לקבל
ולשים לב, שהגעתי
שבעצם יש לי עכשיו
את כל מה שאני רוצה
להכיר, להכיל, לנשום עמוק
ולהתרווח
בכל היש
