כבר שני לילות ברצף שחלמתי שיויו עוזב אותי. בלילה האחרון, חלמתי גם שאני עוזבת אותו.
אני חושבת שזה לא קרה כבר שנים. והקטע הוא, שאנחנו מממש בטוב.
למחרת בבוקר, שיתפתי אותו, הוא חיבק אותי, שנינו חייכנו ואף צחקנו.
מדוע? כי אלו מנגנונים ישנים שלי, ששנינו מכירים מקרוב ולמדנו להכיל.
בארבע פלוס שנים האחרונות, אנחנו מתרגלים ונמצאים בצמיחה מהממת, ביחד ולחוד, טפו טפו.
האהבה בינינו ממשיכה להעמיק בכל שנה, בזכות השיעורים שעוברים יחדיו. אני נמצאת בפליאה ובהכרת תודה על בסיס יומי ❤️
אבל זה לא עיקר הפוסט.
אלא – עבודה עם תת המודע. בדיוק בערב, לפני שהגיעו החלומות המפחידים, הייתה לנו שיחה מרגשת שמילאה את הלב שלי באהבה. שיחה שכנראה הצליחה לעורר דפוסים, פחדים ואמנות ישנות.שקשורים ביכולת להכיל טוב, בפחד ממחויבות, מנטישה, מפגיעה. במנגנון ישן שלי ומוכר – בריחה. בפחד מלפתוח את הלב ולהתמסר.
פחדים שלמדתי לעבור דרכם ולצמוח בזכותם בשנים האחרונות, ביחד עם יויו.
באותו הבוקר כשקמתי, בהתחלה הייתי קצת מבולבלת והתבאסתי שהגיעו הקולות הנ"ל. אבל, לא נבהלתי מהם, לא ניסיתי לפתור אותם או להזיז הצידה. אלא נכנסתי פנימה ושאלתי את הבריאה ואותי, מדוע הם הגיעו? ושחררתי את התשובה. הרגשתי שהם צפו כדי להמשיך תנועה של ניקוי.
ואז נזכרתי שוב, בכוח שטמון בתרגול של עבודה ביחד איתם. שבזכות התרגול, אני יודעת לזהות את סוג הקול, אם הוא מגיע מתת המודע / מהרגש / מהנשמה / מהראש.ובעקבות כך – להעניק לו את המענה המתאים. שמצד אחד, מבאס שהקולות הללו עודנם פועמים בי, ושמצד שני, מטורף שהווליום שלהם כל כך קטן, עד כדי שלמדתי להיות חופשיה מהם, להיות בית עבורם.
זה העיקר מבחינתי בהתפתחות רגשית ותודעתית –
תרגול של ענווה, סקרנות ולמידה בזכות הרגשות והקולות.
תרגול של להיות בית עבורם.
מה תומך בכן בתהליכים האלו? 🎎