הנדון: מכתב פרידה, חלק 1
נמענת: ירושלים אהובתי
פרידה מעיר, פרידה ממקום שהוא בית, מרגיש כמו פרידה ממערכת יחסים אינטימית. בשנים האחרונות, מערכות היחסים שלי עם המרחבים והבתים בהם אני גרה, הם מלאי רגש.
על בסיס יומי – אני מדברת עם הבית, מרימה לו, מעניקה חום ואהבה, מטפחת, מודה, לפעמים גם מבקשת. ואת כל הדברים האלו, אני מרגישה שאני מקבלת בחזרה, מהבית
מלפני הרבה שנים, בתקופה של פרידה מזוגיות משמעותית, ברגע של הגדיעה, שאלתי את המטפלת שלי – מה לעשות עם העוצמות הגבוהות של הרגשות והאהבה שנשארו אצלי בלב? היא השיבה בתשובה שמלווה אותי מאז – כל אדם שאהבת, משאיר אצלך לב קטן ופועם, שמרחיב את מיכל האהבה ללא תנאי, שפועם בתוכך.
אני ירושלמית. נולדתי וגדלתי בתקופת הילדות בעיר. אחרי שסיימתי את היסודי, אמא ואני עברנו לתל אביב, מבלי להביט לאחור. לא נפרדתי מחברות ומחברים, לא שמרתי על קשר, לא זכרתי הרבה רגעים מהילדות ומהעיר, לא אהבתי את ירושלים.
עד שאחרי עשור, בלית ברירה, חזרתי לגור בעיר בזכות הלימודים בבצלאל. אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נסעתי עם האופניים ברחובות שהכרתי מתקופת הילדות, והתחילו לעלות זכרונות נעימים.
במשך 6 שנים שוטטתי בעיר, באזורים של השכונות בהם גרתי. הרבה פעמים, לא ידעתי לאן אני נוסעת, הרגליים היו אלו שהובילו אותי. עברתי ליד הבתים בהם גרתי, ליד בתים של חברות, ליד המכולת השכונתית, ליד בית הספר. התחלתי להרגיש בבית ולהתאהב בעיר.
תודה עליך ירושלים. על תחושה של בית ושל שייכות. תודה על כל האנשים המדהימים (!) שהכרתי בזכותך. על כל המקומות, המבנים, היוזמות, הקהילות, החוויות המיוחדות שחוויתי בזכותך. על הבתים היפים שבהם גרתי. על הקסם ועל השקט שבך. תודה גם על המורכבויות. על רגעים מרחיבי לב של טבע באמצע העיר. תודה שהשלמת פינה חסרה בלב שלי.
תודה על הקליניקה הראשונה והמתוקה שפתחתי (!) על כל המטופליםות המופלאיםות שהגיעו אליה. על האמונה בי ועל ההתמסרות לדרך. תודה על כל התהליכים המופלאים שהתרחשו. מרגישה ברת מזל
הנדון: מכתב פרידה, חלק שני
נמנעת: הרפתקאה חדשה?
אני כותבת הרבה על כך שמרגישה שהשנה האחרונה מחייבת שינויים, דיוקים, כנות, חיבור והגשמה. אני צועדת בדרך הזו, אבל וואלה היא גם יכולה להיות מאתגרת.
איך ליצור תחושת ביטחון פנימית, מרווח של נשימה עמוקה, שמאפשר שינוי, כשבמקביל הקרקע בוערת?
החודש האחרון היה מאד אינטנסיבי, היו מקומות שבהם הצלחתי להתמסר לאתגרים והיו כאלו שלא. בזוגיות, בכל פעם מחדש, אני מופתעת לגלות עד כמה, כאשר אנחנו עוברים דרך פחד / כאב – בסופו של דבר, הם רק מקרבים אותנו אחד אל השניה.
כאשר הלבבות פתוחים, חשופים, כנים, אוהבים – אפשר להמשיך להשתנות ולצמוח, להעמיק בהיכרות, בהתמסרות, באהבה, עד האינסוף.
ביני לבין עצמי, לא הצלחתי להירגע, להרפות, למצוא תחושת שלווה פנימית. נלחצתי ולחצתי יותר ויותר חזק, מתוך רצון להרגיש “שליטה”, בתוך השינויים. אפילו, שמתי לב שהנשימה שלי התקצרה.
עד שהגוף אמר עד לפה ועצר אותי. הכריח להרפות ולנוח, ביחד עם כאב גדול שהגיע.
הרגשתי שהגוף “מכריח” אותי לשחרר את הרצון בשליטה וגם, הרגשתי שהוא מבקש לשחרר דברים הרבה יותר עמוקים, שקשורים לבית, פרידות, מעברים.
התמסרתי. יויו היה לצידי והחזיק את היד, אני חושבת שאלו היו העוצמות הכי גבוהות של כאב פיזי, שחוויתי.
תוך כדי הכתיבה, אני מתחילה להבין, שכמו שחתיכה מהלב שלי נשארה בירושלים וביקשה ריפוי, השלמה. כנראה שכך גם ברמת גן. גם פה, גרתי בעבר, בתקופת התיכון והצבא.
אז אחרי קצת ערפל, שיתופים ומחשבות מפוזרות, מודיעה בזאת רשמית שעברנו מירושלים לרמת גן! שאפתח קליניקה חדשה ומרגשת! ככל הנראה בתחילת אוקטובר.
לא חשבתי שאחזור לגור ברמת גן, אממה, מצאנו דירה מהממת ומרווחת מממש, שקטה, שטופת אור, עם חלונות גדולים, במיקום פגז. דירה שהיא בית של משפחה.
בתוך כל הערפל, מתחילה להתרגש מההרפתקאה החדשה, מהקרבה למשפחה ולחבריםות, מהמחשבה שנוכל לארח אהובים, שאוכל לארח גם קבוצות וסדנאות. מרגיש כמו מליון קפיצות גדילה 🎏
את התמונה צילם @uribareket בחורף הירושלמי, ביום ההולדת שלי, עם שקדיות ברקע וחמש שכבות בגדים.