רק המעגל הקרוב שלי, מכיר את השם השני שלי – זהר. כך קראו לי עד גיל שמונה, כשבחרתי להחליף את השם לזואי, בתקופה שבה ההורים התגרשו. בדיעבד, אני יכולה לומר שהשארתי מאחור את זהר, ביחד עם זכרונות ילדות של ההורים ביחד, בבית אחד ומשותף.
בנוסף, כנראה שברגע הזה, התחלתי לפתח את מיומנות הניתוק הרגשי, התנתקתי מזהר, התנתקתי מעצמי. אני זוכרת את הרגע שבו ההורים סיפרו לי שהם נפרדים, חייכתי ולא הרגשתי כלום.
איזה פתרון גאוני, כשקשה להכיל את הרגשות, כשיש שבר, כשכואב יותר מדי – הייתי מתנתקת ולא מרגישה כלום. התנתקתי ריגשית מכל הבתים שגרתי בהם, מכל הערים שעברתי בינהם. התנתקתי מחברות כשהיה צריך להיפרד, אפילו התנתקתי מההורים. התנתקתי מחיבור לקרקע, לבית, לילדות, לאינטימיות. הפתרון הגאוני הנ”ל הצליח להחזיק מעמד כעשור, עד שבקשתי ללמוד על זוגיות.
לונג סטורי שורט, כי רובכן כבר מכירות אותו, אלו הנושאים שאני חוקרת, לומדת ומלמדת כאישה בוגרת, בעשור האחרון. אני מלמדת חיבורים. לעצמי, לרגשות, לילדה שהייתי. במערכות יחסים אינטימיות. בעשור האחרון, אני מקלפת עוד ועוד שכבות, מתרגלת שוב ושוב לנשום עמוק ולפתוח את הלב, גם כשממממש כואב.
מדי פעם, אני מסתכלת על תמונות של זהר. מסתכלת הישר לעיינים שלה, שמצליחות לבלבל אותי, לפעמים הן נראות מחוייכות, שובבות, מלאות שמחת חיים. ולפעמים, יש לה מבט מופנם, עמוק, עצוב. מבט כל כך חודר שנראה ששייך בכלל לגלגול אחר.
ואני מדברת איתה, שואלת לשלומה בטון אימהי, איך את מרגישה כרגע? מה את צריכה? את יכולה לבטוח, לסמוך עלי. אני אוהבת אותך, אני פה בשבילך. למדתי להכיל אותך, אני רוצה להרגיש אותך יותר, להיזכר.
על אף ובזכות כל הדרך שעברתי, מרגישה שנדרשת בהמשך צלילת עומק נוספת, שתחבר בין השמות זואי לזהר.
בשבועות האחרונים, בשיחות עם חברים וגם בקליניקה, עולה שוב ושוב הנושא – איך אמצא זוגיות? איזה בן זוג יעשה לי טוב? איזו זוגיות תהיה מיטיבה? איך לבחור? האם אנחנו מתאימים? איך אדע שזה יצליח?
והאמת, אני לא יודעת. מרגישה שהתשובות של המיינד לא רלוונטיות. בעשור האחרון, אחד התרגולים שמצאתי כהכי משמעותיים ומתגמלים הוא תרגול פתיחת הלב, באינטימיות. לתרגל לפתוח, להתרחב, במקום להתכווץ, לסגור. כשהראש מבולבל, כשמרגישה חוסר ביטחון, כשמרגישה לא אהובה, כשכואב, בריב, במשבר – לדבר את הלב. זאת התשובה.
ככל שאני מעמיקה בלמידה, כך אני מבינה שכל שנותר לי הוא לשחרר את השליטה והידיעה, להתמסר בענווה לבריאה שתוביל אותי. שהמרחב הזוגי הוא פלאי ועם פוטנציאל של צמיחה והתפתחות אישית, אולי הגבוה ביותר. כל יום מרגיש ניסי ולא מובן מאליו.
עד הזוגיות הנוכחית, לא זכרתי שכשהשארתי את זהר מאחור, השארתי מאחור גם את הצד הקליל, השטותי והמצחיק שלי, לא ידעתי שהזוגיות תפיח בו חיים בחזרה. לא הכרתי את זהר והפכתי לחברה טובה שלה, כמו שאני כיום. לא הכרתי את רוב השיעורים הנשמתים שלי, לא חוויתי את הקונספט של צמיחה ביחד, בזכות שיעורים נשמתים משלימים. לא ידעתי שאני רוצה ללמוד על משפחה, על הורות. ובכל שנה, אנחנו משתנים, הזוגיות משתנה, ואני מגלה את השלב הבא במשחק.
גם היום, ברגעים של חוסר ביטחון, של כאב באינטימיות – לפעמים אני מרגישה את המנגנון של הניתוק הרגשי מיד דופק בדלת, לוחש ומפתה אותי, כואב לך מתוקה? מפחדת? יש לי פתרון קסם מהיר, תתנתקי. ולרגע, אני מרגישה את התחושה הקרירה והממכרת שמתפזרת בגוף, שמרגישה "חזקה", אני "בשליטה", אני לא צריכה אף אחד. וברגע השני, אני מזהה את המנגנון, מחייכת אליו, אומרת תודה, אני כן צריכה (קרבה, אינטימיות, זוגיות, משפחה, חברות) ❤
זו ילדותי השניה,
מה שתיתני לי אקח.
זו ילדותי השניה –
איתך.